אני רוצה לספר על אחד הכשלונות הגדולים שלי הקשורים באיקידו. בעצם הכשלון הזה מורכב משתי טעויות, אחת "נורמלית" מהסוג שרובינו עושים כמה פעמים כל שנה וגם זוכים במספר הזדמנויות "לנסות שוב". השניה - חד-פעמית, קולוסלית, מהסוג של החמצת הזדמנות שבאה פעם בחיים ואי אפשר לתקנה יותר.
בערך ב1990 זמן קצר אחרי שהעברתי את איקידו ת"א למקום משכנו הנוכחי בשכונת פלורנטין, פתחתי שעורי איקידו לילדים בגילי 9 – 12. ילדי השכונה באו במספרים לא קטנים. ילדי פרוצות, רועי זונות, סוחרי סמים וסתם משפחות קשות יום. תחילת השעורים היתה בדרך כלל נעימה למדי ונראה היה שהילדים נהנים גם הם. בערך 45 דקות לאחר תחילת השעור, היה מתחיל להיות לי קשה. הילדים היו הופכים לפושעים צעירים קשוחים וחסרי מעצורים או רחמים. זה היה קשה. שנים אח"כ הבנתי פתאום שגם ילדים משכונות עשירות ולהורים בורגנים חסודים, מתקשים לשמור על ריכוז יותר מ 45 דקות. הטעות שלי היתה פשוט שלא הבחנתי בסוף השעור.
כעבור כחצי שנה, נאלצתי לחפש משרה מחוץ ללימוד איקידו כדי לשפר את מצבי הכלכלי וסגרתי את שעורי הילדים. רק שנים אח"כ הבנתי את טעותי השניה, החמצתי את ההזדמנות הנדירה בה יכולתי להשפיע על חיי אנשים דרך לימוד האיקידו. אני משוכנע כי גורלם של אותם ילדים ומשפחותיהם יכול היה להשתנות משמעותית בעזרת שעורי האיקידו ואני לא הבנתי את זה.