הקשר בין איקידו (או אומנויות לחימה בכלל) למדיטציה עובר
דרך העובדה שבתנאי לחץ, כמו בזמן לחימה, יש צורך בסוג מיוחד של "ריכוז"
שניתן ללמוד אותו במדיטציה.
המילה
ריכוז עלולה להטעות פה, הרבה פעמים אנו קוראים ריכוז למאמץ מחשבתי מרוכז במטרה לפתור בעיה כל שהיא כמו
פיתרון של בעיה במתמטיקה. במצב כזה יש בעצם ניתוק מן הסובב אותנו והתמקדות
בתהליך החשיבתי הדרוש לפתרון הבעיה. במצב כזה מה שקורה מסביב בעצם מפריע
ל"ריכוז" והיכולת להתנתק ממנו עוזרת להשלמת המשימה.
כאשר מדברים על ריכוז בהקשר של
אומנויות לחימה
או מדיטציה מתכוונים למצב בו יש צורך בהבחנה מדויקת ומידית של מה שקורה עכשיו
וכאן וקשור למשימה אותה מבצעים. במצב זה מחשבות במובן שלמעלה הן כמו רעש פנימי שמסיח את הדעת ומונע קשר
ישיר עם מה שבאמת קורה.
מבחינת השפה, אני חושב שזה
בערך כמו ההבדל בין חשיבה לתשומת לב.
כאשר הייתי תלמיד אייקידו בקליפורניה למדתי את סגנון
המדיטציה הבא:
1) ישיבת סיזה של 45 דקות.
2) בזמן הישיבה, "ספירת הנשימה" כלומר מחזורי
נשימה הכוללים שאיפה ונשיפה באותו קצב, בהם סופרים בקצב קבוע תוך כדי שאיפה עד
למספר ידוע (10 למשל) ואח"כ
נשיפה תוך כדי ספירה לאותו מספר באותו קצב. המטרה היא להגיע לתחושה שהנשימה נעשית
מעצמה ואנו פשוט מתבוננים בה כשהיא קוראת.
3) מפעם לפעם כאשר אנו מגלים
שמחשבתנו נדדה לענינים אחרים כלשהם לחזור לספירה.
הדבר
הראשוני הקשה הוא לספור בלי לשלוט בנשימה. כלומר שהנשימה (שאיפה, נשיפה) תעשה
בצורה חלקה בזמן שבמחשבה סופרים.
בתקופה
הראשונה בה תירגלתי מדיטציה בסגנון זה, (כל יום א בבוקר במשך כ שבע שנים), הגוף והמחשבה היו מתעתעים בי
כדי לשכנע אותי להפסיק לשבת סיזה. הייתי מרגיש כאבים עזים ביותר והייתי
חווה פחדים קשים בקשר ליכולת להשתמש אי-פעם שוב ברגלי בתום המדיטציה.
למרבה הפלא גם הפחדים וגם הכאבים נעלמו תמיד לגמרי תוך חמש דקות מתום התירגול.
במשך הזמן התרגלתי
גופנית ונפשית ולמדתי אפילו להנות מהתירגול.
הרעיון אינו לסבול אלא לגלות שהסבל מקורו פנימי ולא חיצוני. במקרה שלנו, לא הישיבה גורמת לסבל
אלא היחס שלנו לישיבה. ללא חווית הסבל קשה להגיע לעובדה שאנו מיצרים אותו בעצמנו
ולכן גם חופשיים לוותר עליו.